קישורים ממומנים
איריס אהרון, יועצת חינוכית ראשית ברשת תיכון תל אביב ומטפלת משפחתית וזוגית מוסמכת, מסבירה מה עובר על המתבגרים, כיצד יכולים הורים לקחת אחריות על הקרבה לילדם המתבגר ולעולמו וכל מה שקשור בהדרכת הורים.
• מדוע הם מתרחקים?
• מה עובר על המתבגר? תהליך "הדיפרנציאציה של העצמי"
• איזו משפחה אתם, מסובכת או מנותקת?
• זיכרו – האחריות על טיב היחסים עדיין מוטלת על ההורים
רבות נכתב ונאמר על תקופת גיל ההתבגרות, המאופיינת בשינויים גופניים, מיניים וקוגניטיביים המתרחשים אצל המתבגר. שינויים אלה דורשים מהמתבגר להתארגן מחדש מבחינת האופן שבו הוא תופס את עצמו ומבחינת יחסיו עם עולם המבוגרים ובני גילו - ובתוך כך גם עם הוריו.
איריס אהרון, יועצת חינוכית ראשית ברשת תיכון תל אביב ומטפלת משפחתית וזוגית מוסמכת, בוחרת להתמקד בעיקר במקומם של ההורים במערכת היחסים עם ילדם המתבגר, הלבטים והבלבול שהם חווים, תוך מתן כלים להתמודדות בתקופה זו, המכונה "הגיל הלא רגיל".
לדבריה, במקביל לשינויים השונים אותם חווים המתבגרים, גם המערכת המשפחתית, ובראשה ההורים, חווים מציאות חדשה, המעמידה אותם בפני הצורך לבצע שינויים בהרגלים ההוריים במגוון תחומים. עם חלוף הזמן, ההורים נדרשים לשנות את יחסם לילדיהם, שאינם עוד ילדים, אלא מתבגרים הנמצאים בתהליך של גיבוש הזהות העצמית שלהם. כמו כן, ההורים מתלבטים ומבולבלים לא אחת בהתמודדותם עם יחסי מרחק-קירבה עם המתבגר.
מדוע הם מתרחקים?
אהרון, שבמסגרת עבודתה כיועצת חינוכית ראשית ברשת תיכון תל אביב באה במגע יומיומי עם בני הנוער, מסבירה: "בגיל ההתבגרות, תהליך האינדיווידואציה של המתבגר והיפרדותו מהמשפחה הוא אחת המשימות ההתפתחותיות החשובות. בתהליך זה, המתבגר מגבש זהות עצמית בוגרת וייחודית תוך התרחקות מהוריו. משימות אלו מקנות למתבגר את היכולת לשאת בעתיד באחריות ובמחויבויות הנדרשות ממנו כפרט בוגר בחברה".
לדבריה, אם בעבר התבונן הילד על הוריו בתחושה שהם מושלמים וכל יכולים, בשלב זה ההורים, כחלק מעולם המבוגרים, חשופים אף הם לבחינה וביקורת. בבד בבד עם ההתרחקות מההורים, מתהדקים קשריו של המתבגר עם מערכות חברתיות חוץ-משפחתיות, כגון קבוצת השווים, קבוצות התייחסות שונות וכן עם מבוגרים אחרים. בקרב קבוצת השווים נמנים סממנים של הזדהות וציות למוסכמות וחוקים המקובלים על חברת בני הגיל. למעשה, ככל שגוברת שאיפתו של המתבגר להפגין עצמאות כלפי הוריו, כך הוא עלול להתרחק מהם, מה שמוביל למשברים מערכת היחסים.
מה עובר על המתבגר? "הדיפרנציאציה של העצמי"
אחד המושגים והכלים האמפיריים להערכת מערכות יחסים ולתיאור יחסי קירבה מרחק הוא מושג הדיפרנציאציה של העצמי. בוהן (Bowen, 1978) שאל את מושג הדיפרנציאציה של העצמי מן הביולוגיה. דיפרנציאציה של התא בהקשר הביולוגי משמעה מובחנות והפרדה של תא חדש מן התא ממנו נוצר, ייחודו כתא נפרד ועם זאת היותו חלק מקבוצת תאים אליהם הוא משתייך.
תא בריא הוא תא המקיים איזון בין מופרדותו להשתייכותו לקבוצה. ובהתאם, דיפרנציאציה של העצמי (Bowen, 1978), היא היכולת להתמודד בהצלחה עם קשר סימביוטי מבלי להיקלע לניתוק מלא מהאחרים המשמעותיים.
רמת דיפרנציאציה בין-אישית גבוהה משמעה יכולת הפרדה של הפרט מאחרים בתוך מערכת יחסים. כלומר, היכולת לקיים גבולות גמישים המתירים אינטימיות רגשית ופיסית עם אחר, ללא פחד מהתמזגות. רמת דיפרנציאציה נמוכה משמעה תלות רבה באחרים המשמעותיים בשני ביטויים התנהגותיים: התגייסות הפרט לריצוי האחרים, בכל רמה נדרשת של השקעת אנרגיה והתנתקות קיצונית מן האחרים, שביטויה התבודדות מוחלטת.
איזו משפחה אתם – מסובכת או מנותקת?
בעבר, היו גם מי שהציעו למקם את המשפחה על רצף, שקוטבו האחד מסמן משפחות המתאפיינות בקשרי סבך, בעוד הקוטב השני מסמן משפחות המאופיינות בהתנתקות (מינושין (1974 Minuchin,). משפחות ב"סבך" נוטות להגיב לכל שינוי במהירות ובעצמה מופרזים, בעוד משפחות "מנותקות" נוטות להימנע מתגובה אף כשהיא נחוצה. דפוס ההתנתקות הוא ניסיון להימנע מליכוד-יתר. שני הקטבים, מסבירה אהרון, אינם יעילים לתפקוד.
זיכרו: האחריות על היחסים עדיין מוטלת על ההורים
למרות ואולי דווקא לאור תהליך הדיפרנציאציה של העצמי, איריס מתעקשת על כך שלהורים תפקיד מכריע בעיצוב היחסים עם ילדיהם המתבגרים, והאחריות על טיב הקשר מוטלת עליהם במידה רבה. "חשוב להבין כי המשימה של משפחה שבה ילדים בגיל ההתבגרות היא לספק סביבה שמעודדת את תהליך האינדיווידואציה, תוך מציאת איזון חדש של מערכת היחסים, אשר מצד אחד אינה נוטה לניתוק ומצד שני אינה נוטה למיזוג. שני מצבים קיצוניים אלו לא מאפשרים למתבגר להתנסות בתהליך אינדיווידואציה הדרגתי שיוביל בהמשך לבשלות ולבגרות", אומרת אהרון.
אבל מה עושים כשהדלת נסגרת?
לדברי אהרון, היותם של ההורים בקשר ובנוכחות עם העולם שמעבר לדלת הסגורה, זה מה שיוצר בסופו של דבר את יחסי הקרבה עם המתבגר .
לשיטתה, גם אם לעתים נראה כי המתבגר בונה סביבו מעין חומה, לא מדובר במבצר סגור: "יש בידי ההורים ובכוחם לא להיכנע לדלת הסגורה ולקחת אחריות על הקירבה לילדם המתבגר ולעולמו. יש בכך הקנייה משמעותית בפיתוח רמת דיפרנציאציה גבוהה, המאזנת בין ה"לחוד" לבין ה"ביחד", הן ביחסיו עם משפחתו והן במערכות יחסיו בעתיד", מסבירה אהרון.
איריס אהרון הינה יועצת חינוכית ראשית בתיכון תל אביב ומטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת. במסגרת עבודתה בבית הספר ובקליניקה הפרטית שלה, מסייעת איריס לעשרות זוגות הורים בהתמודדות עם השאלות הקשות שעולות במהלך גיל ההתבגרות של ילדיהם.
• מדוע הם מתרחקים?
• מה עובר על המתבגר? תהליך "הדיפרנציאציה של העצמי"
• איזו משפחה אתם, מסובכת או מנותקת?
• זיכרו – האחריות על טיב היחסים עדיין מוטלת על ההורים
רבות נכתב ונאמר על תקופת גיל ההתבגרות, המאופיינת בשינויים גופניים, מיניים וקוגניטיביים המתרחשים אצל המתבגר. שינויים אלה דורשים מהמתבגר להתארגן מחדש מבחינת האופן שבו הוא תופס את עצמו ומבחינת יחסיו עם עולם המבוגרים ובני גילו - ובתוך כך גם עם הוריו.
איריס אהרון, יועצת חינוכית ראשית ברשת תיכון תל אביב ומטפלת משפחתית וזוגית מוסמכת, בוחרת להתמקד בעיקר במקומם של ההורים במערכת היחסים עם ילדם המתבגר, הלבטים והבלבול שהם חווים, תוך מתן כלים להתמודדות בתקופה זו, המכונה "הגיל הלא רגיל".
לדבריה, במקביל לשינויים השונים אותם חווים המתבגרים, גם המערכת המשפחתית, ובראשה ההורים, חווים מציאות חדשה, המעמידה אותם בפני הצורך לבצע שינויים בהרגלים ההוריים במגוון תחומים. עם חלוף הזמן, ההורים נדרשים לשנות את יחסם לילדיהם, שאינם עוד ילדים, אלא מתבגרים הנמצאים בתהליך של גיבוש הזהות העצמית שלהם. כמו כן, ההורים מתלבטים ומבולבלים לא אחת בהתמודדותם עם יחסי מרחק-קירבה עם המתבגר.
מדוע הם מתרחקים?
אהרון, שבמסגרת עבודתה כיועצת חינוכית ראשית ברשת תיכון תל אביב באה במגע יומיומי עם בני הנוער, מסבירה: "בגיל ההתבגרות, תהליך האינדיווידואציה של המתבגר והיפרדותו מהמשפחה הוא אחת המשימות ההתפתחותיות החשובות. בתהליך זה, המתבגר מגבש זהות עצמית בוגרת וייחודית תוך התרחקות מהוריו. משימות אלו מקנות למתבגר את היכולת לשאת בעתיד באחריות ובמחויבויות הנדרשות ממנו כפרט בוגר בחברה".
לדבריה, אם בעבר התבונן הילד על הוריו בתחושה שהם מושלמים וכל יכולים, בשלב זה ההורים, כחלק מעולם המבוגרים, חשופים אף הם לבחינה וביקורת. בבד בבד עם ההתרחקות מההורים, מתהדקים קשריו של המתבגר עם מערכות חברתיות חוץ-משפחתיות, כגון קבוצת השווים, קבוצות התייחסות שונות וכן עם מבוגרים אחרים. בקרב קבוצת השווים נמנים סממנים של הזדהות וציות למוסכמות וחוקים המקובלים על חברת בני הגיל. למעשה, ככל שגוברת שאיפתו של המתבגר להפגין עצמאות כלפי הוריו, כך הוא עלול להתרחק מהם, מה שמוביל למשברים מערכת היחסים.
מה עובר על המתבגר? "הדיפרנציאציה של העצמי"
אחד המושגים והכלים האמפיריים להערכת מערכות יחסים ולתיאור יחסי קירבה מרחק הוא מושג הדיפרנציאציה של העצמי. בוהן (Bowen, 1978) שאל את מושג הדיפרנציאציה של העצמי מן הביולוגיה. דיפרנציאציה של התא בהקשר הביולוגי משמעה מובחנות והפרדה של תא חדש מן התא ממנו נוצר, ייחודו כתא נפרד ועם זאת היותו חלק מקבוצת תאים אליהם הוא משתייך.
תא בריא הוא תא המקיים איזון בין מופרדותו להשתייכותו לקבוצה. ובהתאם, דיפרנציאציה של העצמי (Bowen, 1978), היא היכולת להתמודד בהצלחה עם קשר סימביוטי מבלי להיקלע לניתוק מלא מהאחרים המשמעותיים.
רמת דיפרנציאציה בין-אישית גבוהה משמעה יכולת הפרדה של הפרט מאחרים בתוך מערכת יחסים. כלומר, היכולת לקיים גבולות גמישים המתירים אינטימיות רגשית ופיסית עם אחר, ללא פחד מהתמזגות. רמת דיפרנציאציה נמוכה משמעה תלות רבה באחרים המשמעותיים בשני ביטויים התנהגותיים: התגייסות הפרט לריצוי האחרים, בכל רמה נדרשת של השקעת אנרגיה והתנתקות קיצונית מן האחרים, שביטויה התבודדות מוחלטת.
איזו משפחה אתם – מסובכת או מנותקת?
בעבר, היו גם מי שהציעו למקם את המשפחה על רצף, שקוטבו האחד מסמן משפחות המתאפיינות בקשרי סבך, בעוד הקוטב השני מסמן משפחות המאופיינות בהתנתקות (מינושין (1974 Minuchin,). משפחות ב"סבך" נוטות להגיב לכל שינוי במהירות ובעצמה מופרזים, בעוד משפחות "מנותקות" נוטות להימנע מתגובה אף כשהיא נחוצה. דפוס ההתנתקות הוא ניסיון להימנע מליכוד-יתר. שני הקטבים, מסבירה אהרון, אינם יעילים לתפקוד.
זיכרו: האחריות על היחסים עדיין מוטלת על ההורים
למרות ואולי דווקא לאור תהליך הדיפרנציאציה של העצמי, איריס מתעקשת על כך שלהורים תפקיד מכריע בעיצוב היחסים עם ילדיהם המתבגרים, והאחריות על טיב הקשר מוטלת עליהם במידה רבה. "חשוב להבין כי המשימה של משפחה שבה ילדים בגיל ההתבגרות היא לספק סביבה שמעודדת את תהליך האינדיווידואציה, תוך מציאת איזון חדש של מערכת היחסים, אשר מצד אחד אינה נוטה לניתוק ומצד שני אינה נוטה למיזוג. שני מצבים קיצוניים אלו לא מאפשרים למתבגר להתנסות בתהליך אינדיווידואציה הדרגתי שיוביל בהמשך לבשלות ולבגרות", אומרת אהרון.
אבל מה עושים כשהדלת נסגרת?
לדברי אהרון, היותם של ההורים בקשר ובנוכחות עם העולם שמעבר לדלת הסגורה, זה מה שיוצר בסופו של דבר את יחסי הקרבה עם המתבגר .
לשיטתה, גם אם לעתים נראה כי המתבגר בונה סביבו מעין חומה, לא מדובר במבצר סגור: "יש בידי ההורים ובכוחם לא להיכנע לדלת הסגורה ולקחת אחריות על הקירבה לילדם המתבגר ולעולמו. יש בכך הקנייה משמעותית בפיתוח רמת דיפרנציאציה גבוהה, המאזנת בין ה"לחוד" לבין ה"ביחד", הן ביחסיו עם משפחתו והן במערכות יחסיו בעתיד", מסבירה אהרון.
איריס אהרון הינה יועצת חינוכית ראשית בתיכון תל אביב ומטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת. במסגרת עבודתה בבית הספר ובקליניקה הפרטית שלה, מסייעת איריס לעשרות זוגות הורים בהתמודדות עם השאלות הקשות שעולות במהלך גיל ההתבגרות של ילדיהם.
0 תגובות:
כתבו תגובה לכתבה